א,א רבי אליעזר אומר, עגלה, בת שנתה; ופרה, בת שתיים. וחכמים אומרין, עגלה, בת שתיים; ופרה, בת שלוש או בת ארבע. רבי מאיר אומר, אף בת חמש; וכשרה זקנה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר, שלא תפסל. אמר רבי יהושוע, לא שמעתי אלא שלשית. אמרו לו, מה הלשון שלשית. אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה שלישית, לאחרות במניין; וכשאתה אומר שלשית, בת שלוש שנים. כיוצא בו אמר, כרם רבעי. אמרו לו, מה הלשון רבעי. אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה רביעי, לאחרים במניין; וכשאתה אומר רבעי, בן ארבע שנים. כיוצא בו אמר, האוכל בבית המנוגע פרס משלוש לקב. אמרו לו, אמור משמונה עשר לסאה. אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה משלוש לקב, אין בו חלה; כשאתה אומר משמונה עשר לסאה, מיעטתו חלתו.
א,ב רבי יוסי הגלילי אומר, פרים--בני שתיים, שנאמר "ופר שני בן בקר, תיקח לחטאת" (במדבר ח,ח); וחכמים אומרין, אף בני שלוש. רבי מאיר אומר, אף בני ארבע ובני חמש, כשרים; אלא שאין מביאין זקנים, מפני הכבוד.
א,ג כבשים, בני שנה; ואילים, בני שתיים. כולם מיום ליום. בן שלושה עשר חודש--אינו כשר לא לאיל, ולא לכבש. רבי טרפון קוראהו פלגס; בן עזאי קוראהו נוקד; רבי ישמעאל קוראהו פרבר יגמא. הקריבו, והביא עליו נסכי איל--לא יעלה לו מזבחו. בן שלושה עשר חודש ויום אחד, הרי זה איל.
א,ד חטאת הציבור ועולותיהן, חטאת היחיד אשם נזיר ואשם מצורע--כשרין מיום שלושים והלאה, ואף ביום שלושים; ואם הקריבן ביום השמיני, כשרין. נדרים ונדבות, הבכור והמעשר והפסח--כשרין מיום שמיני והלאה, ואף ביום שמיני.
ב,א רבי אליעזר אומר, פרת חטאת המעוברת, כשרה; וחכמים פוסלין. רבי אליעזר אומר, אינה נלקחת מן הגוי; וחכמים מכשירין. ולא זו בלבד, אלא כל קרבנות הציבור והיחיד, באין מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן--חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.
ב,ב פרה שקרניה וטלפיה שחורים, יגוד. גלגל העין והשיניים והלשון, אינן פוסלין בפרה; והננסת, כשרה. הייתה בה יבולת וחתכה, רבי יהודה פוסל; רבי שמעון אומר, כל מקום שניטל, ולא העלה מקומו שיער אדום--פסולה.
ב,ג יוצא דופן, ואתנן, ומחיר--פסולה; רבי אליעזר מכשיר--שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, בית ה' אלוהיך" (דברים כג,יט), ואין זו ביאה לבית. כל המומין הפוסלין במוקדשין, פוסלין בפרה. רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה--פסולה; אבל קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים--כשרה. זה הכלל--כל שהוא לצורכה, כשרה; לצורך אחר, פסולה.
ב,ד שכן עליה העוף, כשרה. עלה עליה הזכר, פסולה. רבי יהודה אומר, אם העלהו, פסולה; ואם מעצמו, כשרה.
ב,ה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומה אחת, פסולה; רבי יהודה אומר, אפילו בתוך כוס אחד. היו בתוך שני כוסות, והן מוכיחות זו את זו--פסולה. רבי עקיבה אומר, אפילו ארבע, ואפילו חמש, והן מפוזרות--יתלוש. רבי אליעזר אומר, אפילו חמישים. רבי יהושוע בן בתירה אומר, אפילו אחת בראשה, ואחת בזנבה--פסולה. היו בה שתי שערות--עיקרן מאדים וראשן משחיר, עיקרן משחיר וראשן מאדים--הכול הולך אחר הנראה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אחר העיקר.
ג,א שבעת ימים קודם לשריפת הפרה, מפרישין כוהן השורף את הפרה מביתו, ללשכה שעל פני הבירה, צפונה מזרחה; ובית אבן הייתה נקראת. ומזין עליו כל שבעת הימים, מכל החטאות שהיו שם; רבי יוסי אומר, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד. רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, על הכוהן השורף את הפרה, מזין עליו כל שבעת הימים; ועל של יום הכיפורים, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד.
ג,ב חצרות היו בירושלים, בנויות על גבי הסלע, ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום. ומביאים נשים עוברות; ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהן. ומביאין שוורים, ועל גביהן דלתות; ותינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשלוח--ירדו ומילאום, ועלו וישבו על גביהן. רבי יוסי אומר, ממקומו היה משלשל וממלא. [ג] באו להר הבית, וירדו הר הבית והעזרות, ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום. ובפתח העזרה, היה מתוקן קלל של חטאת; ומביאין זכר של רחלים, וקושרין חבל בין קרניו, וקושרין מקל מסובך בראשו של חבל, וזורקו לתוך הקלל, ומכה את הזכר, ונרתע לאחריו, ונוטל ומקדש, כדי שייראה על פני המים. רבי יוסי אומר, אל תיתנו מקום למינים לרדות, אלא הוא נוטל ומקדש.
ג,ג [ד] לא היו עושין לא חטאת על גב חטאת, ולא תינוק על גב חברו; וצריכין היו התינוקות להזות, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבה אומר, לא היו צריכין להזות.
ג,ד [ה] לא מצאו משבע--עושין משש, ומחמש, מארבע, ומשלוש, משתיים, ומאחת. ומי עשאן: הראשונה, עשה משה; והשנייה, עשה עזרא; וחמש, מעזרא והילך, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שבע מעזרא והילך. מי עשאן: שמעון הצדיק ויוחנן כוהן גדול, עשו שתיים שתיים; אליהועיניי בן הקף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי, עשו אחת אחת.
ג,ה [ו] וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, כיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום--שבו כוהן שורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה.
ג,ו [ז] לא הייתה פרה רוצה לצאת--אין מוציאין עימה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו; ולא אדומה, שלא יאמרו שתיים שחטו. רבי יוסי אומר, לא משום זה; אלא משום שנאמר "והוציא אותה" (במדבר יט,ג), לבדה. זקני ישראל היו מקדימין ברגליהם להר המשחה, ובית טבילה היה שם. ומטמאין היו את הכוהן השורף את הפרה, מפני הצדוקיין שלא יהו אומרין במעורבי שמש הייתה נעשית.
ג,ז [ח] סמכו ידיהם עליו, ואומרין לו, אישי כוהן גדול, טבול אחת; ירד וטבל, ועלה ונסתפג. ועצים מסודרין היו שם, עצי ארזים ארנים וברושים, ועצי תאנה חלקה; עושין אותה כמין מגדל, ומפתחין בה חלונות, וחזיתה מערבה.
ג,ח [ט] כפתוה בחבל של מגג; נתנוה על גבי המערכה, ראשה לדרום ופניה למערב. הכוהן עומד במזרח, ופניו למערב; שחט בימינו, וקיבל בשמאלו. רבי יהודה אומר, בימינו היה מקבל, ונותן לשמאלו, ומזה בימינו. טבל והזה שבע פעמים, כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילה. גמר מלהזות, קינח את ידיו בגופה של פרה. ירד והצית את האש באליתות; רבי עקיבה אומר, בחרייות.
ג,ט [י] נקרעה; ועמד חוץ מגיתה, ונטל עץ ארז ואיזוב ושני תולעת. אמר להם, עץ ארז זה, עץ ארז זה; איזוב זה, איזוב זה; שני תולעת זה, שני תולעת זה: שלושה פעמים על כל דבר ודבר. והן אומרין לו, הין הין הין.
ג,י [יא] כרכן בשיירי הלשון, והשליך לתוך שריפתה. נשרפה--חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות. רבי ישמעאל אומר, במקבות של אבן ובכברות של אבן הייתה נעשית. שחור שיש בו אפר, כותשין אותו; ושאין בו, מניחין אותו. עצם--בין כך ובין כך, היה נכתש. וחולקין אותו שלושה חלקים--אחד ניתן בחיל, ואחד ניתן בהר המשחה, ואחד היה מתחלק לכל המשמרות.
ד,א פרת חטאת ששחטה שלא לשמה, קיבל והזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה--פסולה; רבי אלעזר מכשיר. ושלא רחוץ ידיים ורגליים, פסולה; רבי אלעזר מכשיר. שלא בכוהן גדול, פסולה; ורבי יהודה מכשיר. ובמחוסר בגדים, פסולה. ובכלי לבן הייתה נעשית.
ד,ב שרפה חוץ מגיתה, או בשתי גיתות, או ששרף שתיים בגת אחת--פסולה. הזה, ולא כיוון כנגד הפתח--פסולה. הזה משישית שביעית, וחזר והזה שביעית--פסולה; משביעית שמינית, וחזר והזה שמינית--כשרה.
ד,ג שרפה שלא בעצים, או בכל עצים, אפילו בקש, אפילו בגבבה--כשרה. הפשיטה וניתחה, כשרה. שחטה על מנת לאכול מבשרה, או לשתות מדמה--כשרה. רבי אלעזר אומר, אין המחשבה פוסלת בפרה.
ד,ד כל העסוקין בפרה, מתחילה ועד סוף--מטמאין בגדים, ופוסלין אותה במלאכה. אירע בה פסול בשחיטתה, אינה מטמא בגדים. אירע בה בהזיתה--כל שעוסק בה לפני פסולה, מטמא בגדים; ולאחר פסולה, אינו מטמא בגדים. נמצא חומרה קולה. לעולם מועלין בה, ומרבין לה עצים, ומעשיה ביום, ובכוהן, והמלאכה פוסלת בה--עד שתיעשה אפר. והמלאכה פוסלת במים, עד שיטילו את האפר.
ה,א המביא כלי חרס לחטאת--טובל, ולן על הכבשן; רבי יהודה אומר, אף מן הבית הוא מביא, וכשר--שהכול נאמנין על החטאת. ובתרומה, פותח את הכבשן ונוטל. רבי שמעון אומר, מן הסדר השני; רבי יוסי אומר, מן הסדר השלישי.
ה,ב המטביל כלי לחטאת במים שאינן ראויין לקדש, צריך לנגב; במים שהן ראויין לקדש, אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין--בין כך ובין כך, צריך לנגב.
ה,ג קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש, מקדשין בה עד שתיטמא; נטמאה, אין מקדשין בה. רבי יהושוע אומר, אם מקדש בה בתחילה, אף בסוף; אם אינו מקדש בה בסוף, אף לא בתחילה. בין כך ובין כך, לא יאסוף לתוכה מים מקודשין.
ה,ד שפופרת שחתכה לחטאת--רבי אליעזר אומר, יטביל מיד; רבי יהושוע אומר, יטמא ויטביל. הכול כשרין לקדש, חוץ מחירש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באישה ובאנדרוגינוס.
ה,ה בכל הכלים מקדשין--אפילו בכלי גללים, בכלי אדמה, בכלי אבנים; ובספינה, מקדשין בה. ואין מקדשין לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחופניו--מפני שאין ממלאין, ואין מקדשין, ואין מזין מי חטאת, אלא בכלי. אין מצילין בצמיד פתיל, אלא כלים, שאין מצילין מיד כלי חרס, אלא כלים.
ה,ו ביצת היוצרין, כשרה; רבי יוסי פוסל. ביצת התרנגולת--רבי יהודה ורבי מאיר מכשירין, וחכמים פוסלין.
ה,ז השוקת שבסלע--אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין הימנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה; הייתה כלי, וחיברה בסיד--ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין הימנה, וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה. ניקבה מלמטן--פקקה בסמרטוט--המים שבתוכה פסולין, מפני שאינן עגולים כלי; מן הצד, ופקקה בסמרטוט--המים שבתוכה כשרין, מפני שהן עגולים כלי. עשו לה עטרה של טיט, והלכו המים לשם--פסולין; אם היה בריא כדי שיינטל עימה, כשרין.
ה,ח שתי שקתות שבאבן אחת--קידש את אחת מהן, המים שבשנייה אינן מקודשין; אם היו נקובות זו לזו, כשפופרת הנוד, או שהיו המים צפין על גביהן, אפילו כקליפת השום--קידש את אחת מהן, המים שבשנייה מקודשין.
ה,ט שתי אבנים שהקיפן זו לזו, ועשאן שוקת, וכן שתי עריבות, וכן השוקת שנחלקה--המים שביניהן אינן מקודשין; עשאן בסיד, או ובגבסים, והן יכולות להינטל כאחת--המים שביניהן מקודשין.
ו,א המקדש, ונפל קידוש על ידו או על הצד, ואחר כך נפל על השוקת--פסול; נפל מן השפופרת על השוקת, פסול. נטל מן השפופרת וכיסה, או שהגיף את הדלת--הקידוש כשר, והמים פסולין. זקפה בארץ, פסול; לתוך ידו--כשר, מפני שאי אפשר.
ו,ב היה קידוש צף על פני המים--רבי מאיר ורבי שמעון אומרין, נוטל ומקדש; וחכמים אומרין, כל שנגע במים, אין מקדשין בו. זלף את המים, ונמצא קידוש מלמטן--רבי מאיר ורבי שמעון אומרין, מנגב ומקדש; וחכמים אומרין, כל שנגע במים, אין מקדשין בו.
ו,ג המקדש בשוקת, והטפי בתוכה--אף על פי שפיו צר כל שהוא, המים שבתוכו מקודשין. אם היה ספוג, המים שבתוכו פסולין. כיצד יעשה: זולף, עד שהוא מגיע לספוג; נגע בספוג--אף על פי שהמים צפין על גביו כל שהן, פסולין.
ו,ד נתן ידו או רגלו או עלי ירקות, כדי שיעברו המים לחבית--פסולין; עלי קנים, ועלי אגוז--כשרין. זה הכלל--דבר שהוא מקבל טומאה, פסול; ודבר שאינו מקבל טומאה, כשר.
ו,ה המפנה את המעיין לתוך הגת, או לתוך הגבי--פסולין לזבים, ולמצורעים, ולקדש מהן מי חטאת: מפני שלא נתמלאו בכלי.
ז,א חמישה שמילאו חמש חבייות לקדשן חמישה קידושין, ונמלכו לקדשן קידוש אחד, או לקדשן קידוש אחד, ונמלכו לקדשן חמישה קידושין--הרי כולן כשרין. היחיד שמילא חמש חבייות לקדשן חמישה קידושין, ונמלך לקדשן קידוש אחד--אין כשר אלא אחרון; לקדשן קידוש אחד, ונמלך לקדשן חמישה קידושין--אין כשר אלא זה שקידש ראשון. אמר לאחד קדש לך את אלו, אין כשר אלא ראשון; קדש לי את אלו, הרי כולן כשרין.
ז,ב הממלא באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו, הממלא לו ולאחר, או שמילא לשניים כאחת--שניהן פסולין: שהמלאכה פוסלת במילוי, בין לו בין לאחר.
ז,ג המקדש באחת ידו, ועשה מלאכה באחת ידו--אם לו, פסול; ואם לאחר, כשר. המקדש לו ולאחר--שלו פסול, ושל אחר כשר; המקדש לשניים כאחת, שניהן כשרין.
ז,ד קדש לי ואקדש לך, הראשון כשר; מלא לי ואמלא לך, האחרון כשר. קדש לי ואמלא לך, שניהם כשרים; מלא לי ואקדש לך, שניהם פסולים.
ז,ה הממלא לו ולחטאת--ממלא את שלו תחילה, וקושרו באסל; ואחר כך ממלא את של חטאת; ואם מילא את של חטאת תחילה, ואחר כך מילא את שלו--פסול. נותן את שלו לאחריו, ואת של חטאת לפניו; ואם נתן את של חטאת אחריו, פסול. היו שניהן של חטאת--נותן אחד לפניו ואחד לאחריו, וכשר: מפני שאי אפשר.
ז,ו המוליך את החבל בידו--לדרכו, כשר; ושלא לדרכו, פסול. זה הלך ליבנה שלושה מועדות; ובמועד השלישי הכשירו לו, הוראת שעה.
ז,ז המכנין את החבל על יד על יד, כשר; אם כיננו באחרונה, פסול. אמר רבי יוסי, לזה הכשירו, הוראת שעה.
ז,ח המצניע את החבית שלא תישבר, או שכפאה על פיה על מנת לנגבה--למלאות בה, כשר; להוליך בה את הקידוש, פסול. המפנה חרסים מתוך השוקת--בשביל שתחזיק מים הרבה, כשר; ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שיהא זולף את המים, פסול.
ז,ט מי שהיו מימיו על כתפיו, והורה הוריה, והראה לאחרים את הדרך, והרג נחש ועקרב, ונטל אוכלין להצניען--פסול. אוכלין לאוכלן, כשר; הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו, כשר. אמר רבי יהודה, זה הכלל: דבר שהוא משום מלאכה--בין עמד ובין שלא עמד, פסול. ודבר שאינו משום מלאכה--אם עמד, פסול; ואם לא עמד, כשר.
ז,י המוסר את מימיו לטמא, פסולין; ולטהור, כשרין. רבי אליעזר אומר, אף לטמא--כשרין, אם לא עשו הבעלים מלאכה.
ז,יא שניים שהיו ממלאין לחטאת, והגביהו זה על זה, ונטל זה לזה קוצו--בקידוש אחד, כשר; ובשני קידושין, פסול. רבי יוסי אומר, אף בשני קידושין--כשר, אם התנו ביניהן.
ז,יב הפורץ על מנת לגדור, כשר; אם גדר, פסול. האוכל על מנת לקצות, כשר; ואם קצה, פסול. היה אוכל והותיר, וזרק מה שבידו לתחת התאנה או לתחת המוקצה בשביל שלא יאבד--פסול.
ח,א שניים שהיו שומרין את השוקת--נטמא אחד מהן--כשרין, מפני שהן ברשותו של שני; טהר, ונטמא שני--כשרין, מפני שהן ברשותו של ראשון. נטמאו שניהן כאחת, פסולין. עשה אחד מהן מלאכה--כשרין, מפני שהן ברשותו של שני; עמד, ועשה השני מלאכה--כשרין, מפני שהן ברשותו של ראשון. עשו שניהן כאחת, פסולין.
ח,ב המקדש מי חטאת, לא ינעול את הסנדל--שאם נפלו משקין על הסנדל, נטמא וטימאהו: הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. נפלו משקין על בשרו, טהור. נפלו על כסותו, נטמאת וטימאתו: הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
ח,ג השורף פרה ופרים, והמשלח את השעיר--מטמא בגדים. פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן, אינן מטמאין בגדים. הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
ח,ד האוכל מנבילת העוף הטהור, והיא בבית הבליעה--מטמא בגדים. נבילה עצמה, אינה מטמאה בגדים. הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
ח,ה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים, אלא משקה; נטמא משקה, טימאן: הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
ח,ו אין כלי חרס מטמא חברו, אלא משקה; נטמא משקה, טימאהו: הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
ח,ז כל הפוסל את התרומה--מטמא משקין להיות תחילה, לטמא אחד ולפסול אחד: חוץ מטבול יום. הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
ח,ח כל הימים כמקוה, שנאמר "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א,י), דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, הים הגדול, כמקוה; לא נאמר "ימים", אלא שיש בו מיני ימים הרבה. רבי יוסי אומר, כל הימים מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת.
ח,ט המים המוכין, פסולין. אלו הן המוכין--המלוחין, והפושרין. המים המכזבין, פסולין. ואלו הם המכזבין, המכזבין אחד בשבוע. המכזבין בפולמסיות, ובשני ביצרון--כשרין; רבי יהודה פוסל.
ח,י מי קרמיון, ומי פיגה--פסולין, מפני שהן מי ביצים. מי הירדן, ומי הירמוך--פסולין, מפני שהן מי תערובות. אלו הן מי תערובות--אחד כשר ואחד פסול, ונתערבו. שניהן כשרין, ונתערבו--כשרין; רבי יהודה פוסל.
ח,יא באר אחאב, ומערת פנייס--כשרה. המים שנשתנו שינויין מחמת עצמן, כשרין. אמת המים הבאה מרחוק, כשרה--ובלבד, שישמרנה שלא יפסיקנה אדם; רבי יהודה אומר, הרי היא בחזקת מותרת. באר שנפל לתוכה חרסית, או אדמה--ימתין לה, עד שתיצל, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אינו צריך להמתין.
ט,א צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן--רבי אליעזר אומר, יזה שתי הזאות; וחכמים פוסלין. ירד לתוכה טל--רבי אליעזר אומר, יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין. נפל לתוכה משקין, ומי פירות--יערה, וצריך לנגב; דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם--יערה, ואינו צריך לנגב.
ט,ב נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן--פסולין; חפושית--בין כך ובין כך--פוסלת, מפני שהיא כשפופרת. רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקוב אומרין, הדירה והכינה שבתבואה--כשרין, מפני שאין בהן ליחה.
ט,ג שתת מהן בהמה או חיה, פסולין. כל העופות, פוסלין--חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת. כל השרצים, אינן פוסלין--חוץ מן החולדה, מפני שהיא מלקה. רבן גמליאל אומר, אף הנחש, מפני שהוא מקיא; רבי אליעזר אומר, אף העכבר.
ט,ד החושב על מי חטאת לשתותן--רבי אליעזר אומר, פסל; רבי יהושוע אומר, כשיטה. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במים שאינן מקודשין. אבל במים מקודשין--רבי אליעזר אומר, כשיטה; רבי יהושוע אומר, כשישתה. ואם גירגר, כשר.
ט,ה מי חטאת שנפסלו--לא יגבלם בטיט, שלא יעשם תקלה לאחרים; רבי יהודה אומר, בטלו. פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת; רבי יהודה אומר, בטלו במעיה.
ט,ו מי חטאת, ואפר חטאת--לא יעבירם בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר; אבל עובר הוא במים עד צווארו. עובר הוא הטהור לחטאת, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאינן מקודשין.
ט,ז אפר כשר שנתערב באפר מקלה--הולכין אחר הרוב ליטמא, ואין מקדשין בו; רבי אליעזר אומר, מקדשין בכולו.
ט,ח מי חטאת שנפסלו--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו. נטמאו--מטמאין את הטהור לתרומה בידיו, ובגופו; והטהור לחטאת--בידיו, אבל לא בגופו.
ט,ט אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.
י,א כל הראוי ליטמא מדרס--מדף לחטאת, בין טמא בין טהור; ואדם כיוצא בו. כל הראוי ליטמא טמא מת, בין טמא בין טהור--רבי אליעזר אומר, אינו מדף; רבי יהושוע אומר, מדף. וחכמים אומרין, בטמא, מדף; ובטהור, אינו מדף.
י,ב הטהור לחטאת שנגע במדף, טמא; לגין של חטאת שנגע במדף, טמא. הטהור לחטאת שנגע באוכלין, ומשקין--בידיו, טמא; וברגלו, טהור. הסיטן בידו--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.
י,ג קלל של חטאת שנגע בשרץ, טהור; נתנו על גביו--רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. נגע באוכלין, ובמשקין, ובכתבי הקודש--טהור; נתנו על גביהן--רבי יוסי מטהר, וחכמים מטמאין.
י,ד הטהור לחטאת שנגע בתנור--בידיו, טמא; וברגלו, טהור. היה עומד על גבי תנור, ופשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה, וכן האסל שהוא נתון על גבי התנור, ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן--רבי עקיבה מטהר, וחכמים מטמאין.
י,ה היה עומד חוץ לתנור, ופשט ידו לחלון, ונטל את הלגין, והעבירו על גבי התנור--רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. אבל עומד הוא הטהור לחטאת על גבי תנור, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאין מקודשין.
י,ו לגין של חטאת שנגע בשל קודש, ובשל תרומה--של חטאת, טמא; ושל קודש ושל תרומה, טהורין. שניהן בשתי ידיו, שניהן טמאין; שניהן בשני ניירות, שניהן טהורין. של חטאת בנייר, ושל תרומה בידו--שניהן טמאין. של תרומה בנייר, ושל חטאת בידו--שניהן טהורין; רבי יהושוע אומר, של חטאת, טמא. היו נתונין על גבי הארץ, ונגע בהן--של חטאת, טמא; של קודש ושל תרומה, טהורין. הסיטן--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.
יא,א צלוחית שהניחה מגולה, ובא ומצאה מכוסה--פסולה; הניחה מכוסה, ובא ומצאה מגולה--אם יכולה החולדה לשתות ממנה, או נחש כדברי רבן גמליאל, או שירד בה טל בלילה--פסולה. החטאת, אינה ניצולת בצמיד פתיל; ומים שאינן מקודשין, ניצולין בצמיד פתיל.
יא,ב כל הספק הטהור לתרומה, טהור לחטאת. כל התלוי לתרומה, נשפך לחטאת; אם עשו על גביו טהרות, תלויות. הרפפות, טהורות לקודש ולתרומה ולחטאת; רבי אלעזר אומר, הרעדות, טמאות לחטאת.
יא,ג דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה ואכלה--אם יש בה כביצה, בין טמאה בין טהורה--המים טמאין, והאוכלה חייב מיתה; אין בה כביצה--המים טהורין, והאוכלה חייב מיתה. רבי יוסי אומר, בטהורה, המים טהורין. הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת, נטמא.
יא,ד כל הטעון ביאת מים מדברי תורה--מטמא את הקודש, ואת התרומה, ואת החולין, ואת המעשר; ואסור על ביאת המקדש. לאחר ביאתו--מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, פוסל בקודש, ומותר בחולין ובמעשר. ואם בא אל המקדש--בין לפני ביאתו, בין לאחר ביאתו--חייב.
יא,ה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים--מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר; וחכמים אוסרין במעשר. לאחר ביאתו, מותר בכולן. אם בא אל המקדש--בין לפני ביאתו, ובין לאחר ביאתו--פטור.
יא,ו כל הטעון ביאת מים--בין מדברי תורה, בין מדברי סופרים--מטמא את מי חטאת, ואת אפר חטאת, ואת המזה מי חטאת, במגע ובמשא. והאיזוב המוכשר, ומים שאינן מקודשין, וכלי ריקן הטהור לחטאת--במגע ובמשא, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, במגע, אבל לא במשא.
יא,ז כל איזוב שיש לו שם לווי, פסול. איזוב זה, כשר; איזוביון, איזוב כוחלית, איזוב רומי, איזוב מדברי--פסול. של תרומה טמאה, פסול. ושל טהורה, לא יזה; ואם הזה, כשר. אין מזין לא ביונקות, ולא בתמרות. ואין חייבין על היונקות, על ביאת המקדש; רבי אלעזר אומר, אף לא על התמרות. אלו הן היונקות, גבעולין שלא גמלו.
יא,ח איזוב שהזה בו, כשר לטהר בו את המצורע. לקטו לעצים, ונפלו עליו משקין--מנגבו, והוא כשר; לקטו לאוכלין, ונפלו עליו משקין--אף על פי שניגבו, פסול. לקטו לחטאת, כנלקט לאוכלין, דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרין, כנלקט לעצים.
יא,ט מצות איזוב--שלושה קלחין, ובהן שלושה גבעולין; רבי יהודה אומר, של שלושה, שלושה. איזוב שיש בו שלושה קלחין--מפסגו, ואוגדו. פיסגו ולא אגדו, אגדו ולא פיסגו, לא פיסגו ולא אגדו--כשר. רבי יוסי אומר, מצות איזוב--שלושה גבעולין, ושייריו שניים, וגרדומיו כל שהוא.
יב,א האיזוב הקצר--מספקו בחוט ובכוש, טובל, ומעלה; אוחז באיזוב, ומזה. רבי יהודה ורבי שמעון אומרין, כשם שהזיה באיזוב, כך טבילה באיזוב.
יב,ב הזה--ספק מן החוט, ספק מן הכוש, ספק מן הגבעול--הזיתו פסולה. הזה על שני כלים--ספק על שניהם הזה, ספק מחברו מיצה עליו--הזיתו פסולה. מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליו--ספק על המחט הזה, ספק מן החרס מיצה עליה--הזיתו פסולה. צלוחית שפיה צר, טובל ומעלה כדרכו; רבי יהודה אומר, הזיה ראשונה. מי חטאת שנתמעטו--טובל אפילו ראשי גבעולין, ומזה: ובלבד, שלא יספג.
יב,ג נתכוון להזות לפניו, והזה לאחריו, לאחריו, והזה לפניו--הזיתו פסולה; לפניו, והזה על הצדדין שלפניו--הזיתו כשרה. מזין על האדם לדעתו, ושלא לדעתו. מזין על האדם, ועל הכלים--אפילו הן מאה.
יב,ד [ג] נתכוון להזות על דבר שהוא מקבל טומאה, והזה על דבר שאינו מקבל טומאה--אם יש באיזוב, לא ישנה; על דבר שאינו מקבל טומאה, והזה על דבר שהוא מקבל טומאה--אם יש באיזוב, ישנה. על האדם, והזה על הבהמה--אם יש באיזוב, לא ישנה; על הבהמה, והזה על האדם--אם יש באיזוב, ישנה. המים המנטפין, כשרין; לפיכך הן מטמאין, לשם מי חטאת.
יב,ה [ד] המזה מחלון של רבים, ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין--פטור. מחלון של יחיד, ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין--חייב. אבל כוהן גדול--בין מחלון של יחיד, בין מחלון של רבים--פטור, שאין כוהן גדול חייב על ביאת המקדש. ומחליקין היו לפני חלון של רבים, ודורסין ולא נמנעין, מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן, אינן מטמאין.
יב,ו [ה] אוחז הוא הטהור בקורדום הטמא ובכנפו, ומזה עליו; אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה, טהור. כמה יהא במים, ויהא בהן כדי הזיה: כדי שיטביל ראשי גבעולין, ויזה; רבי יהודה אומר, רואין אותן כאילו הן על איזוב של נחושת.
יב,ז [ו] המזה באיזוב טמא--אם יש בו כביצה--המים פסולין, והזיתו פסולה; אין בו כביצה--המים כשרין, והזיתו פסולה. מטמא את חברו, וחברו את חברו--אפילו הן מאה.
יב,ח [ז] הטהור לחטאת שנטמאו ידיו, נטמא גופו: מטמא את חברו, וחברו את חברו--אפילו הן מאה. [ח] לגין של חטאת שנטמאו אחוריו, נטמא תוכו: מטמא את חברו, וחברו את חברו--אפילו הן מאה.
יב,ט הזוג והענבול, חיבור. כוש של רובן--לא יזה לא על הכוש, ולא על הפיקה; ואם הזה, מוזה. של פשתן, חיבור. עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור. המלבן--אינו חיבור לא לטומאה, ולא לטהרה. כל ידות הכלים הקדוחות, חיבור; רבי יוחנן בן נורי אומר, אף החדוקות.
יב,י [ט] הסלים שבקנתל, והמיטה של טרבל, וקרן של כליכה, וקרנים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות, ושלל הכובסים, והבגד שהוא תפור בכלאיים--חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.
יב,יא [י] כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת--בית שמאי אומרין, חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה. בית הלל אומרין, הזה על המיחם, הזה על הכסוי; הזה על הכסוי, לא הזה על המיחם. הכול כשרין להזות--חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאישה, והתינוק שאין בו דעת. והאישה מסעדתו ומזה, ואוחזת לו במים, והוא טובל ומזה; אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזיה--פסול.
יב,יב [יא] טבל את האיזוב ביום, והזה ביום--כשר; ביום והזה בלילה, בלילה והזה ביום--פסול. אבל הוא עצמו טובל בלילה, ומזה ביום, שאין מזין, עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר.